קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה

קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה

אמש הייתי במסיבת אירוסין. זוג חמוד. שני סטודנטים שהעתיד צופה להם רק טוב.
שמחתי מאד עם ההורים והזוג.
הייתה הצעה מ-ה-מ-מ-ת בחוף הים, הוא שלף טבעת בשעת שקיעה והכל נראה כל כך מבטיח.
אבל נסעתי הביתה ובדרך עלו בי הקולות שעולים בי תמיד מול זוג שמתארס או עומד תחת החופה אחרי שהוא כיסה אותה בהינומה ולחש לה משהו אינטימי ששייך רק להם.
הקולות המפחידים על היום שאחרי, על השנה או השנים הבאות בהם הם ייהפכו משתי אנשים זרים, לישות אחת.
הוא שמח ש"כבש" את היעד וכל מה שמעניין אותו כרגע זה למצוא מקום שהחברים בהמוניהם יוכלו להגיע לרקוד.
היא מתעניינת בשמלת הכלה ובטבעת ובכך שתהיה הכלה הכי יפה וכמובן שחשוב לה שיהיו הרבה חברות, לרקוד.
שניהם חושבים שערב החתונה הוא הרגע החשוב בחיים. רגע השיא!
אבל, אני, שצברתי ניסיון שלי ושל אחרים, יודעת שמהמקום בו הם נמצאים בליל החתונה, הם אמורים רק לעלות. להעפיל אל מעלה ההר, לצעוד, לעיתים ביחד, לעיתים בנפרד, תמיד לאותו כיוון.
בליל החתונה מתחיל המסע שלהם – מסע הזוגיות.
בתחילת הדרך נמצאת ההתאהבות. כמוה כמו זיקוקי דינור בליל יום העצמאות דוגמאות מרהיבות וצבעוניות. אך בליל יום העצמאות, כשנכבים הזיקוקים, נשאר החושך.
מוצאת את עצמי מודאגת מכך שאין בית ספר שמלמד זוגיות. בית ספר שילמדו בו איך מתמודדים כשקשה, כשרק לאחד מאתנו קשה ואצל השני, הכל טוב. כשלחוץ והריון וילדים והוא לא מבין מה היא רוצה והיא מרגישה שהוא ממש לא מבין לליבה…
ואני מכירה את עובדות החיים שכשקשה, מיד חושבים על הפרדת החבילה.
אני הלכתי עם בעלי ללמוד זוגיות. זה היה לפני החתונה.
שנינו היינו גרושים, בפגישה הראשונה שאלתי אותו בישירות המוכרת שלי, אם הוא מוכן ללמוד זוגיות והוא נענה בחיוב באופן מידי.
ציפיתי לתשובה של: "בגילי"? "בגילנו"? "מה כבר יש לי ללמוד"? אבל, הוא הפתיע בתשובתו החיובית והלכנו. כאמור, לפני החתונה.
הלימוד היה מכונן. חלק מהדברים היו מוכרים וחלקם היו בבחינת חידוש מרענן. גם בדברים שהיכרנו, לא עשינו עד אותו זמן, שימוש באופן מסודר.
המפגש הזה העלה אותנו על מסלול חדש!
התאמנו (מלשון אימון) על הכללים. שוחחנו עליהם ועל פיהם אנחנו חיים כ10 שנים. כל יום מלא בביטחון ובאהבה.
זו הייתה הזדמנות חיינו.
למדנו ליצור זוגיות קרובה ומודעת.
הכלים הם פשוטים אך דרשו מחויבות ואימון.